רשימת הבלוגים שלי

יום שישי, 4 באפריל 2014

פרשת השבוע - מפי מזכה הרבים הסופר הרב מנחם אזולאי שליט"א

מאת הרב מחם אזולאי

והסגירו הכהן ִשבעת ימים" (יג, ה)

שבעה ימים יושב מי שלקה בנגעים בהסגר, מתגעגע ומתבונן. געגועים זה לא עולה כסף. געגועים אפילו לא צריך להקדיש לזה זמן. תוך כדי שנושמים, והולכים, או עושים איזה פעולה שעושים, ה' נמצא עם הבן אדם. ה' הולך איתנו לכל מקום. הוא בתוך ליבנו, נמצא איתנו בכל רגע, בכל פינה, אין דבר כזה שלא. ה' רוצה אותנו, ה' אוהב אותנו, הוא נתן לנו תפקיד כזה חשוב, לגלות את אלקותו בעולם, שכל מי שיראה אותנו וישמע אותנו יבין שיש ה' בעולם.


הקשר שיש לנו עם הקב"ה זה דבר כזה, שממלא את כל הנשמה שלנו פנימה. נכון, יש לנו משפחה, יש לנו מחויבויות, בכל צריך לטפל, אבל הדבר הראשון זה לתת לנשמה את מה שמגיע לה. והנשמה זה חלק אלוק ממעל. היא כוספת אל ה'. "ה' אתה מנת חלקי וכוסי". אין לי בלעדיך כלום בעולם. רק אותך. אני כל הזמן מסתכל אליך, כל הזמן בודק את עצמי, האם אני עושה את רצונך.

אדם צריך להיות מחובר כל הזמן אל הרצון האלוקי. כל הזמן לבדוק את עצמו האם זה נכון איך שהתנהגותי? זה מה שה' רוצה ממני עכשיו? ואם נכשלתי, אם עשיתי לא טוב, ה' תסלח לי, תעזור לי להתנהג כמו שצריך, כמו שאתה רוצה. אני יודע שזה לא מכובד איך שהתנהגתי. יש לי כזה צער. תסלח לי אבא. יהודי צריך כל הזמן להתבונן בעצמו. האם אני עושה עכשיו מה שה'
רוצה ממני? האם אני בסדר עכשיו כלפי ה'? מה ה' חושב עלי?
הפרשה פותחת באשה שילדה זכר. התורה אומרת לה: חשבי שבעת ימים ותתבונני בנפלאות הבורא. כל כך הרבה ניסים נעשו לך. כך גם אדם שלקה בנגעים, שחשוד בצרעת, יושב שבעת ימים. יש לך נגעים, יש לך יסורים, תעצור! תתבונן! מדוע באו עליך יסורים אלה?! ואם שבעת ימים זה לא מספיק, תשב עוד שבעה ימים, כנראה שלא התבוננת מספיק. וכך גם אדם שנפטר לו אחד משיבעה קרובים ח"ו, יושב שבעה ימים. כדי שיתבונן מה תכלית האדם בעולם הזה.


העיקר של עבודת ההתבוננות, עיקרו של חשבון הנפש הוא בנקודה של ביטול היישות. שאדם לא יחזיק טובה לעצמו. שלא תהיה לו שום גאווה ממה שהוא עושה. אני ברוך השם הצלחתי ואני ברוך השם מסודר ואני ברוך השם הכל דופק אצלי ואפילו שהוא אומר ברוך השם, הוא אומר את המילה אני ואני ואני. סתום באני. תהיה כמו דוד המלך שאמר " ליבי חלל בקירבי". אצלי זה לא סתום. אצלי יש מקום בלב להקב"ה.


אדם זוכה להתפלל בכוונה, לעשות
איזה חסד עם השני, כל פעם שהוא מתגבר לעשות משהו רוחני, פתאום  הוא מרגיש, אני צדיק. וצריך לבטל מייד את הגאווה הזאת. ריבונו של עולם, שכחתי, אני יודע שזה הכל אתה, זכה אותי לעשות איזה חסד לשם שמים, בלי לקבל כבוד על זה, שזה באמת יהיה רק לכבודך.


אדם צריך כל הזמן לעבוד על ענוה ושפלות. ככל שאני קטן, ככה ה' גדול. ככל שאני קטן, כך ה' מצליח יותר את דרכי.

מסופר על תלמידו של רבי חיים מוולאז'ין זצ"ל, גאון מופלג, שמנהג יפה עשה לו, לבוא ולקבל פני רבו אחת בשנה. קודם שהיה יוצא את וולוז'ין היה מתייחד עם רבו שעה ארוכה, וקול בישיבה יצא שבאותה שעה היה מוסר לו רבי חיים סתרי תורה. סקרנים וזריזים שבהם מצאו לעצמם נקב להצצה, ועשו אוזנם כאפרכסת לשמוע את שיחתם. והנה רבי חיים מראה לו לתלמידו העילוי, מקום מוקשה ב'תוספות' ומבקש לבארו. משקיף התלמיד על הדברים אחת ועוד אחת, מאמץ את מצחו להבין ולהשכיל, אך כל כשרונותיו לא עמדו לו, ולא ידע לפרשם. סנט בו רבי חיים: דברי ה'תוספות' פשוטים המה, ואי אפשר שלא תדע לפרשם. אין זה אלא שרוח גאווה נכנסה בלבך, ביודעך שבני הישיבה מתקנאים בך על שרבם מתייחד עמך. והלא אמרו חז"ל: "כל המתייהר, אם תלמיד חכם הוא, חכמתו מסתלקת ממנו". פרץ התלמיד בבכי מר, למשמע תוכחת הרב האוהב. ואז הורה לו רבי חיים "הסתכל עכשיו שוב ב'תוספות'". והנה אך נתן בהם עיניו כדי הבטה גרידא, ונתבארו לו הדברים לאשורם.


לפי שנגעים באים גם על גסות רוח וגאווה, משתמש הכוהן כדי לטהר את הנגע בעץ ארז ושני תולעת ואזוב (יד,ו). למה עץ ארז? שמרמז על גאווה, שהוא עץ זקוף. ושני תולעת ואזוב על שום מה? ישפיל עצמו כתולעת וכאזוב וזו תהא תקנתו ויתרפא. כשהאדם לוקח את הכבוד לעצמו, אז ה' ירחם. זה בעצם הנסיון שלנו. דקה דקה, רגע רגע, לקבל מחמאה, להתרגש, להגיד ברוך השם אני מוצלח, ברוך השם מה שעשיתי עולה יפה ובאותו רגע להחליף את המחשבה הזו במחשבה אחרת, על המקום הוא מזכיר לעצמו מי זה מלך הכבוד.


מי שיודע להעלות את כל הכבוד להקב"ה, אותו צריך לכבד. לא את מי שלוקח את כל הכבוד לעצמו. אין דבר שמסתיר את האור של ה' יותר מהגאווה. גאווה זה השיא של הריחוק מה'. אדם שבורח מגאווה, שמחפש רק את הכבוד של ה' ולא את הכבוד של עצמו הוא חי פה בעולם הזה הרבה יותר טוב. שלא לדבר על מה שמחכה בעולם הבא.


הישות שלנו כל הזמן מדברת. אתה רואה? הצלחת! אתה רואה? התפללת יפה! אתה רואה? השקעת והילדים יצאו לך ממש מוצלחים! כשאדם לומד להודות לה' על כך דברו דבר, הוא מחדיר ללבו שהכל ה' נות ןלו. שום דבר לא ממנו. וכשהוא זוכר כל הזמן את החסרונות שלו, הוא לא מתגאה, הוא זוכר תמיד שהוא עלול לחטוא, הוא יודע באיזה סכנות הוא נמצא בכל רגע ורגע, בגשמיות וברוחניות, אז הוא לומד להקדים לכל דבר תפילה ובקשה ותחנון. הבעיה שלנו שאנחנו לא מרגישים כל רגע שאנחנו לא יכולים בלי ה', ההיפך, מרגישים שאנחנו מסתדרים גם בלי ה', גם אם לא אומרים את זה, חושבים ככה, ברוך השם, עובדים, מתפרנסים, לומדים תורה, הילדים מסודרים, אדם מרגיש שבלי ה' הוא לא מסתדר? ואז ה' שולח לנו תקלות קטנות, שבאות להתריע. שכחת בבית ואתה צריך לרוץ חזרה, נפל לך, נישבר לך, אבד לך, זה הכל בא להזכיר לך שזה לא אתה עושה, ששכחת לרגע את ה'. "לפני שבר, גאון".

לפני שנישבר לך, בודא יהיה לך איזה הרהור של גאווה. הגאווה ורדיפת הכבוד עדיין שולטים בנו ביד רמה וגרמים למרבית הקילקולים בחיינו. שוכחים את ה'. משקיעים כל כך הרבה אנרגיה בלעשות רושם. בלהוכיח לעולם שאנחנו מוצלחים. כל כך רוצים למצוא חן. כל כך רוצים שישימו לב אלינו. באה התורה ומזכירה לנו שהעבודה העיקרית שלנו צריכה להיות הכנעה וענוה. כמו תולעת. כמו אזובי הקיר.

שבת שלום.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.