שאגת בין הזמנים

מאת מנחם מן

אל בית מדרשו של בעל האגרות משה זצ"ל נזדמן יהודי חסיד קרלין. הן אמת שביקורם של יהודי ארץ ישראל בחצרות הרבנים דאמריקה לא היה דבר נדיר כלל ועיקר. אדרבא, מקום של כבוד היה שמור להם ליהודי ארץ הקודש ואף קביעות של עליות מכובדות לתורה היו ניתנות דווקא להם. אלא שבמקרה דנן כשהגיע האורח ונכנס לבית המדרש, חיכתה לו הפתעה לא נעימה בעליל. זאת תדעו, כי לחסידות קרלין 'עבודת השם' ייחודית משל עצמה. מי שיזדמן לבית כנסת קרלינאי לא יוכל לפספס את השאגות הנוראיות והעוצמתיות היוצאות מחדרי ליבם של החסידים בשעת התפילה. אינו דומה 'אז ישיר' ליטאי לעבודת השירה הקרלינאית, אינו דומה 'נשמת' ספרדי לצעקת 'נשמת כל חי' מקפיאת הדם של החסידות. אכן, זוהי עבודה. והנה, כשהגיע היהודי החסיד לבית המדרש בשבת קודש, וכשנודע לר' משה פיינשטיין כי לחצר קרלין הוא משתייך, מייד קראו לחדר צדדי והזהירו: “כאן בית כנסת ליטאי, כאן עבודת השם היא דווקא ברעדה, דווקא בשלווה ובהתבוננות. דע לך כי אם תשמע צעקה אחת מכיוונך בשעת התפילה, הרי שמיד תמצא את מקומך בחוץ" ובעוד החסיד מהרהר האם אכן מפיו של הרב נשמעו הדברים המשיך ר' משה בתקיפות "גבאיי בית הכנסת עומדים הכן וכבר שמו עיניהם בך, השמר לך" אמר ושב למקומו. והחסיד, בראותו כל זאת וביראתו יראת הרוממות, שב למקומו בחשש והחל את התפילה כבני המקום בשקט ובכוונה. פעם ופעמים נלחם בעצמו, וכמעט שכבר זעק זעקה גדולה ומרה אלא שעיניו הגדולות של ר' משה עמדו לנגד עיניו ומיד נשתתק. אלא שלפתע בלי שליטה ובלי הכנה מוקדמת פרצה שאגה אדירה מפיו של האורח, שאגה גדולה וחזקה יותר מאי פעם, שאגה היוצאת והמתפרצת מעמקי כלוב נעול "נ-ש-מ-ת כ-ל ח-י".

והחסיד שהבין לפתע מה עולל, הביט לכל הכיוונים ביראה ובחרדה מחפש את הגבאי, מכין עצמו לרגע המביש של 'השלכתו' מבית הכנסת. אך הדבר לא קרה. דקה עברה ועוד דקה, והתפילה ממשיכה כהרגלה, לא גבאי ולא שוטר, לא כעס ולא חרון.

בסיום התפילה, ניגש האורח בחשש למקומו של ר' משה מנסה להבין מה קרה ומה השתנה. אלא שהגאון קיבלו בלבביות ובמאור פנים ואף ברכת 'יישר כח' גדולה הוסיף לו. כאן לא יכל החסיד להתאפק כלל ועיקר ושאל את הרב "ילמדנו רבינו, והלא בתחילת התפילה הזהירני כבודו את הגדולה והחמורה שבאזהרות ואילו עתה לא רק שקפידה אין כאן, אלא ברכה יש כאן?” ור' משה בחיוך משיב לחסיד ומסביר לו פרק בעבודת השם "הן אמת, בתחילה הזהרתיך והורתיך שלא תצעק ושלא תרעיש, איני חפץ כאן ברעשי שוק. אך דווקא צעקתך שיצאה ללא הכנה וללא תכנון מוקדם, דווקא זעקה שיצאה ממעמקי הלב מתוך הפנימיות ולא מתוך 'החיצונית' שהרי על החיצוניות הזהרתיך, דווקא זו היא המעולה שבעבודת השם. יהי חלקי עם חלקך"

כלומר, פרק חשוב מאד בעבודה לימדנו ר' משה. ישנה צעקה וישנה זעקה. ישנה פנימיות וישנה חיצוניות. יעמדו שני בני אדם באותו המקום ובאותה השקה ויפתחו פיהם באותה זעקה, האחד נחשבת לו צעקתו כגדולה והמעולה שבתפילות. והאחר, רחמנא ליצלן צועק ואינו נענה.

זוהי אם כן המעלה הגדולה של ימי בין הזמנים, של הימים הקרובים, השבוע שעוד נותר. יפה הוא הלימוד ושמירת הסדרים בימי הזמן. אך גדולה היא עשרת מונים העבודה בימים של חולין, בימים בלי סדר ובלי בין הסדרים. דווקא בימים כאלו בהם השעון לא סופר דקות והמונה לא מתקתק לפי שמירת סדרים, דווקא עתה דומה הוא עובד השם למלאך השם צבקות. כי עבודה פנימית כוחה גדול פי עשרה מזו החיצונית.