אל תבהל ברוחך לכעוס כי כעס בחיק כסילים ינוח (קהלת) : ידיד נפשי, הרב משה מאלר שליט"א ,איש רוח ,סופר ומחנך דגול, המכהן בת"ת "סנהדרין" בירושלים: גולל בפני את המעשה דלהלן, שאירע לאחרונה ממש. הוא שמע אותו מפיו של תלמידו, בעל-המעשה, ילד בן שתים-עשרה, מתלמידי ת"ת "סנהדרין" בירושלים, שמו משה ברדה : דודתו של התלמיד היקר, רחל ברדה, אישה בת ארבעים ושבע, לא זכתה רח"ל להיפקד בילדים. מאז נישואיה. לא הועילו תפילותיה ותחנוניה, בכיותיה ודמעותיה. פנתה לרבנים ולצדיקים, נועצה ברופאים מומחים ועברה טיפולים יקרים קשים וממושכים, אך לא זכתה להיפקד. תלמידנו היקר והחביב, השתתף במשך שנים בתפילות ובאמירת תהילים למען דודתו, והרבה פרקי תהילים אמר למענה, תפילות רבות שפך לה' בעבורה. יום אחד, היה זה בתחילת שנת תשע"ד, הבחין תלמידנו בעת שהיה בחנות המכולת, כשערך קניות בשליחות אמו כי הקופאי היושב אצל הדלפק במכולת, יהודי חרדי מבוגר ונשוא-פנים, ננזף על ידי אחת הקונות, אישה שאיננה שומרת מצוות. הקונה התפרצה עליו בצעקות ובגערות. על מה ולמה? משום שהדלפק,לטענתה, היה מלוכלך ורטוב. אותה אישה הייתה סבורה שהלכלוך והרטיבות נגרמו "באשמתו" של המוכר החרדי, ולא ידעה כלל שהלכלוך הגיע ממוצרים שהניח שם קונה קודם, והקופאי היקר שלנו טרם הספיק לנקות את הדלפק. האישה לא חדלה להשתולל. מילאה פיה בקללות, בניבולי פה, בצעקות רמות, ביישה את הקופאי וביזתה אותו, הלבינה את פניו לנוכח שאר הקונים והקופאים האחרים. אותו קופאי, יהודי מבוגר, תלמיד חכם היה, שמע בזיונו ושתק. קיים בעצמו את מאמר חז"ל להיות מן הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, שעליהם נאמר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". הוא קיים את הציווי שציוונו חכמים לבלום פיו בשעת מריבה, ולא השיב דבר לאותה אישה.נוח היה לו, לאותו תלמיד חכם, להפיל עצמו לכבשן האש, ובלבד שלא להלבין בחזרה את פניה ברבים. הוא לא ניסה להסביר שהלכלוך והרטיבות לא באו ממנו. פשוט, שתק, שמע את בזיונו וחרפתו, ולא השיב, כפי הנראה גם מחל לה בליבו מחילה גמורה. את כל המעשה הזה ראה משה ברדה תלמידנו החביב, ולפתע נזכר בדברים שקרא בסיפורי צדיקים ובספרים הקדושים, שהשומע בזיונו ושותק, הנעלב ואינו מעליב בחזרה – מעניקים לו מן השמים כח רב לברך ולהשפיע שפע רב, ואת מי שיברך – ברכתו תחול ודבריו יתקיימו! מה עשה? מיהר תלמידנו אל היהודי נשוא-הפנים, וביקש ממנו : ברך נא, איש יקר, את דודתי העקרה! בת ארבעים ושבע שנים היא, וטרם זכתה להיפקד בפרי בטן! לא הועילו לה הטובים שברופאים! אנא, איש יקר, שמעתי הרגע כיצד ביישו אותך ברבים ואתה שתקת, הבלגת, התאפקת ולא השבת מלחמה , מחלת על עלבונך! אנא, יהודי , ברך נא כעת את דודתי האהובה, שתזכה להיפקד בבן! שמע האיש את בקשת הילד, חייך בנועם ואמר: הריני מברך את דודתך שתזכה להיפקד במהרה, עוד השנה, בבן זכר, בזרע של קיימא! "אמן!" ענה הילד בשמחה, ואץ מהרה לבית הוריו, לבשר להם את אשר אירע. חלפו תשעה ירחים, ובשעה טובה זכתה הדודה להיפקד בבן זכר, כברכת האיש המיטיב, הקופאי מהחנות.{ וכבר הזהיר הזוהר הקדוש כי אין לכעוס בסוכה ואין לדבר דברים בטלים בצילא דמהימנותא.} חג שמח וברכת האושפיזין תחול על ראשכם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.