רשימת הבלוגים שלי

יום שישי, 24 באפריל 2015

האמונה היא השער להיכנס אל הקדושה

פרשת שבוע אחרי מות - קדושים,
מפי מזכה הרבים הסופר הרב מנחם אזולאי שליט"א

"וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרון" (טז, א).

באחד בניסן מתו בניו של אהרון, ולמה מזכיר מיתתם ביום הכיפורים? אלא מלמד שכשם שיום הכיפורים מכפר, כך מיתתם של צדיקים מכפרת (מ"ר).

"בזאת יבוא אהרון אל הקודש" (טז, ג).

הישועה של הבנאדם – שהוא זוכה להאמין בהשם. זה הכוח הכי גדול של הבנאדם, האמונה. מאמינים בבורא עולם שהוא רק טוב ומטיב, שהוא כולו רחמים, שכל מה שהוא עושה, הכל לטובה. מאמינים שהוא לא עושה לנו שום דבר רע בחיים, אפילו שלפעמים זה נראה ככה. זה אומנם עיקר האמונה, אך יש עוד דברים: אמונת חכמים, אמונה בעצמך, אמונה בכוח של התפילה, אמונה שהשם הוא כל יכול ורק הוא יכול להושיע אותך.

"בזאת יבוא אהרון אל הקודש" אומרת התורה בתחילת הפרשה שלנו. בזאת זה באמונה. רק עם אמונה אפשר לבוא אל הקודש, להיכנס לשערי הקדושה.

"כי אי אפשר להתקרב ולכנוס לשום קדושה, לשום השגה ולשום ידיעה מה' יתברך, כ אם ע"י האמונה הקדושה וכל המלחמות וכל הנסיונות שיש לאדם בעבודת ה' יתברך, אי אפשר לנצח שום מלחמה ולעמוד בשום נסיון כי אם על ידי האמונה הקדושה כמו שכתוב: אם תחנה עלי מחנה וכו' אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח, היינו שעיקר ביטחונו ותקוותו יהיה באמונה שנקראת זאת כנ"ל (ליקו"ה שילוח ג,ח).

להמשך כנסו כאן:




כל מה שהאדם עושה, זה ה' נותן לו את הכוח לעשות. הבעייה שלנו שאנחנו זוקפים הכל לזכותנו. פעלנו, התאמצנו, עשינו מסירות נפש והצלחנו, אז בטח שזה אנחנו, אלא מי? צריך להילחם בכפירה הזאת של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". כל מה שיש לך זה חסד ורחמים של בורא עולם. אתה צריך את הקב"ה כל רגע ורגע כ בלי הקב"ה אתה לא יכול לעשות כלום, לא יכול להצליח בכלום. לפני כל דבר שאתה עושה, תקדים תפילה ובקשה: ה' תהיה איתי, תעזור לי, תצליח את דרכי, ה' תשמור עלי כי יש כל כך הרבה סכנות. ואחרי כל דבר –תודה, תודה, תודה אבא שהיית איתי, תודה שהצלחת את דרכי, תודה שהכל הלך כל כך חלק שאי אפשר להאמין. לזכות באמונה שהכל ה' עושה זה דבר מאד קשה. זה לא פשוט בכלל. להרגיש כל רגע שאני תלוי בקב"ה זה הדבר הכי קשה לבן אדם. אבל זאת האמת. אדם צריך להתפלל על כל דבר. אפילו על הדבר הקטן ביותר. אין דבר כזה שלא צריך להתפלל עליו. הכל מקבלים מבורא עולם. על כל דבר שעומדים לעשות, צריך להקדים תפילה לבורא עולם. אדם יודע באיזה סכנות הוא נמצא כל רגע ורגע, בגשמיות וברוחניות, שאסור לו להפסיק להתפלל ולהתחנן אל ה'.

אדם שמתפלל לפני כל דבר שהוא עומד לעשות, הוא מחדיר בלבו את האמונה. כי כל זמן שהאדם הוא חכם בעיני עצמו, וחושב שיכול לעשות משהו בלעדי ה', כאילו יש דבר התלוי בכוחו, בחריצותו, או בשכלו, הוא עדיין רחוק מהאמונה הקדושה. אומר הרב הקדוש מפשיסחא זצ"ל: "עצה לכל בר ישראל שלא יחסר לו מחסורו ולהיות תמיד דבוק בעבודתו יתברך, שירגיל עצמו תמיד להתפלל ולבקש ממנו יתברך על כל דבר, מקטון ועד גדול. ואל יחשוב אדם שצריך לזה התבודדות בטלית ותפילין, רק בכל מקום שעומד אז, אפילו בשוק, יראה אם הוא מקום נקי, שנאמר והיה מחניך קדוש, ויבקש מה' יתברך, ובודאי ימלא שאלתו שומע תפילת כל פה, ועל ידי זה יהיה תמיד דבוק בה'" ("תורת השמחה" עמ' עד).

שפלות וענוה זה אני לבד לא יכול, אני צריך את הקב"ה. גאווה זה אני עשיתי, אני פעלתי, זה נפרד מהקב"ה. אדם לא אוהב להרגיש שהוא תלוי. הוא רוצה שדברים יסתדרו מעצמם. אבל מה לעשות שהקב"ה סידר את העולם ככה שבכל זמן, בכל גיל, בכל שלב בחיים, אנחנו נהיה תלויים בו?!

עם קצת שפלות וענווה אדם יכול לראות איך כל מה שיש לו וכל מה שמצליח לו, זה הכל ה' שולח לו. תודה רבה לך ה' שנתת לי וכמה נפלא שנתת לי, עכשיו שיצאה לי תפילה טובה מהפה, שלא היו לי הרהורים בתוך התפילה, ומחשבות בתוך התפילה, אלא באמת יכולתי לכוון בתפילה, תודה רבה לך ה', תודה רבה שהיה לי לב טוב לפתוח את הדלת לשכן, או לזה שבא לבקש צדקה, ושלא סגרתי עליו את הדלת, ושלא עשיתי פרצוף, ותודה רבה לך שמחלתי ולא שמרתי טינה, ותודה רבה לך על זה ותודה רבה לך על זה, כי הכל אתה נתת לי.

הקב"ה הוא המשפיע והאדם הוא מקבל. צריך כל הזמן להזכיר לעצמנו את הדבר הזה. שכל איזה שבח שאדם פתאום מקבל, איזה מחמאה, או שהוא בעצמו נותן לעצמו מחמאה, אומר איזה יופי, ברוך השם הצלחתי, הוא צריך לזכור על המקום מאיפה יש לו את זה. תודה רבה לך ה', תודה רבה, זה ממך,  כי מאיפה היה לי את הדעת הזאת, את הכישרון להבין, לדבר, לעשות, לפעול, זה הכל מהצלם אלוקים שנתת לי... אחרי דקה הוא עוד הפעם שוכח, הוא חשב שזה הוא בעצמו, וכל הזמן נמצא בזיגזגים האלה, זה אני, זה לא אני. אני הרי כזה נחמד, אני לא עושה את השגיאות שפלוני עושה כי אני יותר עדין, ואני מבין, ואני לא פוגע, וברוך השם אצלי יש שלום בית, ואני מצליח בזה ואני מצליח בזה אבל בעצם זה לא אני, זה הקב"ה, תודה רבה לך ה', אתה הבאת לי את השלום בית, אתה הבאת לי את ההצלחה עם הילדים, הכל מה שיש לי זה אתה ודקה אחרי זה עוד הפעם, עבודה לכל החיים.

כל תקלה בחיים באה להזכיר לנו: אתה עדיין חושב שהכל אתה עושה. אתה עדיין מתגאה. ה' מרחם עלינו. הוא כל הזמן מאותת לנו: תצאו מהגאווה שלכם, תפסיקו עם המחשבות של הגדלות. תפסיקו ללכת ככה מדושני עונג כאילו כל העולם שלכם. תפסיקו ללכת עם התחושה שהכל אתם עושים. שכל דקה אתה עושים. אם אתם באמת רוצים להתקרב אלי, תתחילו לזמזם זה לא אני, זה לא אני, כי רק ככה מתקרבים אלי.

כשאדם מפנים באמת את האמונה הזאת, הוא יזכה לקבל את כל מה שקורה לו בנעימות, הוא יוכל לסבול כל מה שעובר עליו כי הוא יודע שבלי ה' לא ירים איש את ידו ורגלו, בלעדי רשותו לא יוכלו לעשות לו לא טוב ולא רע. כשאתה כועס, כשאתה דואג, כשאתה נעלב, אתה עדיין רואה בני אדם מול העיניים, אתה לא רואה את ה'. נכון, זה לא קל, זה מאד קשה, צריך כל הזמן להתחזק באמונה הזאת. כשהמשפט "הכל מאת ה' " הופך להיות משפט מפתח בחיים שלנו, אז החיים כבר נראים לגמרי אחרת. אנחנו כל הזמן שוכחים, כל הזמן מתבלבלים, כל הזמן נפגעים, כל הזמן חושבים על הכבוד שלנו, אמרו לנו, עשו לנו, זה הכל שכחה. כמה שאדם יותר מצליח להתרכז בעניין הזה שאין עוד מלבדו. ככה הוא מבטל את היסורים שלו.

צריך להילחם בכפירה הזו של המובן מאליו, של המגיע לי. יש מים בברזים, יש חשמל בבית, יש בגדים בארון, יש מקרר, יש גז, הכל פועל, הכל עובד, "רבונו של עולם אתה כל כך טוב אלי שאין לי מילים". שום דבר לא מובן מאליו. הכל זה חסד של ה'. ככל שאתה מתפעל יותר אתה גורם שה' יתברך ירצה להשפיע לך עוד ועוד.

יש טלית, יש תפילין, יש בית כנסת, יש שבת, ויותר מהכל יש לנו אותך אבא, כי מרגע שזכינו קצת להתקרב אליך, להרגיש אותך, החיים שלנו קיבלו כזאת מתיקות, כזה נועם, כזאת שמחה. על כל דבר צריך להודות. שום דבר לא מגיע לנו. אנחנו נושמים חמצן של חסד ששופע עלינו מרחמיו של יוצר בראשית. הבטוי האדיר ביותר של הרחמנות האלוקית היא התורה שקיבלנו, תורת חיים. מלמדת אותנו איך לחיות נכון.

מתי אפשר להגיד על בן אדם שבאמת שבאמת יש לו אמונה? כשהוא על כל דבר אומר תודה. גם על מה שנראה מובן מאליו. גם על מה שלכאורה מגיע לו. וגם על היסורים שיש לו בחיים. גם עליהם מודה לה'.

"ביקרתי פעם אצל תלמיד חכם שחלה במחלה נדירה ואושפז בבית חולים בתנאי בידוד. תלמיד חכם זה היה מרביץ תורה גדול, ומידי יום ביומו היה אומר שיעור בכולל שלו לפני עשרות אברכים, ועכשיו הוא שוכב כאן כאבן דוממת. והנה, כשהגעתי לבקרו, היה זה אחד מימי השיא של יסוריו, הוא התפתל בכאבים איומים וכשראני רמז לי שאתקרב, העלה חיוך על פניו המיוסרות, ואמר: ה' נתן לי הכל, בית, ילדים טובים שיושבים ולומדים בבתי מדרשות, הוא נתן לי עשרות שנות חיים שבהן היה באפשרותי לישב וללמוד בשלווה ובמנוחה, הוא זיכני להרביץ תורה, לעמול בתורה ולהתייגע בתורה, וכך הלך התלמיד חכם ומנה את כל חסדי ה' אתו, ואז המשיך ואמר: אז מה כבר קורה אם סובלים עתה גם יסורים??? וכל זה קרה ימים ספורים לפני שנפטר. כמה חביב בן זה על אביו שבשמים. ('עלינו לשבח' דברים א עמוד צט

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.