מאת שלומי גיל
בסוף השבוע חזרתי בטיסה מבולגריה לישראל. לידי ישב רבה של בולגריה, הרב יוסף סלומון, שהגיע לביקור קייצי בישראל.
קצת
אחרי ההמראה, אי שם בשחקים בעוד המטוס עושה את דרכו לתל אביב, הוא החליט
פתאום לקום. ביקש יפה את סליחתי והחל להסתובב במסדרון הצר שבין כסאות
הנוסעים.
שלוש
דקות אחר-כך, ראיתי אותו צוחק עם כמה נוסעים מבוגרים, יהודים, שעשו את
דרכם לישראל. ואז, משום מקום, צצו התפילין. אחד אחרי השני החלו היהודים
להניח תפילין, כשאחד מהם, יהודי בשנות השישים לחייו, סיפר שזו לו הפעם
הראשונה מזה ארבעים שנה שהוא מניח תפילין.
זה
היה מחזה לא שגרתי בעליל. בזה אחר זה ניגשו עוד ועוד נוסעים וביקשו להניח
את הקוביות הגדולות על ראשם, ואת הרצועות השחורות על זרועותיהם. הרב סלומון
מצידו, עבר במהירות ביניהם, סייע להם בקשירת הרצועות והקריא להם את
הברכות. אני ספרתי קרוב לעשרה אנשים שהניחו תפילין, תוך פחות משעה.
לא
היה אכפת לו מה חושבים האנשים מסביב. הוא גם לא ייחס חשיבות למבטים
המזלזלים של חלק אחר של הנוסעים. רק דבר אחד עמד מול עיניו: לגרום לכמה
שיותר יהודים לקיים מצווה, גם אם הם לא מבינים מה משמעותה. מאוחר יותר
הבנתי שמבחינת הרב סלומון, מדובר בהרגל ישן: במקום לקרוא ספר, להניח ראש או
לשמוע מוזיקה, הוא מעדיף לנצל את זמן הטיסה כדי לאסוף מצוות.
רק
הנחיתה הקרובה הפריעה את הפעילות הלא שגרתית הזאת. הדיילות ההמומות ביקשו
ממנו לשבת, אבל הוא התחנן לעוד קצת. להספיק להניח את התפילין ליהודי נוסף.
האמת? התרגשתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.