היבבות הדתיות – ובמיוחד החרדיות, לאחר כל פגיעה
ופגיעה מתמשכת בדת ישראל ורמיסת ה"סטאטוס קוו" בענייני דת ככשרות, גיור
ונישואין הינן יבבות עלובות שאין בהן כלל וכלל "סוף מעשה במחשבה תחילה"
ואין בהן שום דאגה אמיתית לדת ישראל. רגעיו הגדולים של כל אדם – ובמיוחד מנהיג,
הוא הרגע שבו הוא מודה בטעותו וניגש לתקנה. ההנהגה החרדית – על רבניה ופוסקיה,
עדיין מרחפת בדוגמטיות שלה ופוסחת על שני הסעיפים בעניין "דת ומדינה",
ואיננה מודה כי חוסר ההפרדה בין הדת למדינה היא בעיית הבעיות של הדת היהודית שהחוק
האזרחי מפריד יותר ויותר חלקים דתיים מה"רבנות הממלכתית", שהומצאה
בראשית שנות ה-20 של המאה ה-20 ע"י אתאיסטים להכעיס כמו חיים ויצמן, יצחק בן
צבי וממשיך דרכם, דוד בן גוריון.
הראשונים שנכנסו לפשרה שבין דת רוחנית למדינה
חילונית היו אנשי ה"מזרחי" – קרי, המחנה הדתי – לאומי – ציוני. הללו
האמינו מלכתחילה כי הדת היהודית והמדינה החילונית ידורו בדו קיום שיביא רק הרמוניה
ויכניס תחתיו את החילוניים תחת תורת ישראל ע"י הורדת רף החומרה בדת ומנגד
קיומה של פסיחה על כמה וכמה סעיפים ב"שולחן ערוך" היהודי. אבל לא רק שזה
לא קרה אלא שקרה ההיפך הגמור: החילוניים – והיום גם הרפורמים, פרעו בשותפות הזו
נגד עיקרי הדת שרבני אירופה והמזרח קבעום לדורות. חוקי נישואין שונו ו"דיינים
רבניים" מטעם המדינה הוכרחו לימים לנהוג עפ"י החוקים הנכרים ולשמש למעשה
שופטים חילוניים ולא דיינים דתיים, ושלא עפ"י תורת ישראל. גורמים לא דתיים
הפכו פתאום למורי דרך ב"כשרות", שאותה הם עצמם לא מקיימים. כיום מדברים
על "גיור חילוני" – למרות שאת ה"גיור" המקורי כבר קרעו מדרך
ההלכה. אבל הרבנים הדתיים – לאומיים אינם מודים עדיין שהפרדת הדת מהמדינה היא
המתכון האמיתי לחיים דתיים יהודיים שיהיו חופשים מטריפות ונבילות, מהתבוללות ומממזרים,
באצטלה דתית. ילכו הללו וילמדו פרק בהודאה על חטא מהמלך החשמונאי אלכסנדר ינאי,
שעל ערש הדווי שלו ציווה על אשתו שלומציון – יורשתו לכתר המלוכה, ללכת בדרכי
הפרושים ולהודות שדרך הצדוקים לא הייתה באמת דרכה של דת ישראל.
להמשך כנסו כאן:
להמשך כנסו כאן:
אבל בעוד שהרבנים הדתיים – לאומיים מתעקשים
להודות רעיונית כי דרכו של הרב קוק הייתה מוטעית כששינה ממקור רבותיו, הרי שהרבנים
החרדים ציונים – של "יהדות התורה" ושל ש"ס, הם בעייתיים יותר.
לאותה רבנות חרדית הייתה באמת "גרסא דינקותא" שהתווה להם הגר"ח
זוננפלד בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20, ובה קרא להתנגדות ל"רבנות
ממלכתית" מתוך צפיית העתיד, ואילו הרב מבריסק טען להפרדת הדת מהמדינה במחיר
חילולי שבת כמו תחבורה ציבורית בשבתות ובחגים. הגר"ח זוננפלד היה אז איש
"אגודת ישראל" – בימים שה"עדה החרדית" ו"נטורי
קרתא", היו חלק בלתי נפרד ממנה. עד היום הרי שרבני "יהדות התורה"
טוענים להיותו של הגר"ח זוננפלד חלק מהם. אבל כשמגיעים למעשה הרי שהעובדות הן
שונות, אך בעיקר משונות. אנשי "יהדות התורה" – וחלק מאנשי ש"ס,
אינם רואים ב"רבנות הראשית" חלק מהם אך בוחרים בה ואנשיהם הם חלק מעשי
ממנה. בחדרי חדרים מבכים החרדים הציונים את קשירת הדת למדינה אבל בקולי קולות הם
מתנגדים לה, וכמו תינוקות מפונקים הם חפצים ומאמינים שהשותף החילוני ייכנע לכל
תביעותיהם, למרות היותו רוב במדינה ועם השקפות הפוכות לדרך התורה, כשהרפורמים הם
כבר מזמן חלק מהמערכת החילונית. הרבנים של "יהדות התורה" וש"ס
טוענים להתנגדות לרעיון של הרב קוק אבל הם ששים להיות חלק ממנו יותר מתלמידי הרב
קוק עצמו! להם כנראה התכוון המלך אלכסנדר ינאי שטען באוזני אשתו כי "אל
תתייראי מהפרושים או מהצדוקים אלא מאלה העושים מעשה זמרי ודורשים שכר
כפינחס".
פרשת ה"משגיחים הפרטיים" וה"אנונימיים"
באולמות החתונה שתחת ה"רבנויות" השונות וגם המשונות, היא חלק מבעיה זו –
של חוסר הצלחה ב"שידוך" בין הדת למדינה. הניסיון להמציא "דת יהודית
חדשה" נולד כתוצאה מה"חתונה" בין הדת היהודית למדינה החילונית. ההיבטים
והעובדות הללו הם עמוקים אך היריעה כאן קצרה מלהסביר עמוקות יותר את הבעיה. היניקה
של ה"דת היהודית החדשה" להמשך התרוממותה לגבהי האבסורד וההתעמרות בדת
ישראל המקורית, יונקת מהקשר עם הדת היהודית המקורית, תחת גג המדינה החילונית. דרך
הפרלמנט הישראלי ובית המשפט החילוני יוצקים החילונים והרפורמים תכנים חדשים שלא
שיערום אבותינו לדת אש למו. ברגע שהדת היהודית תשתחרר מכבלי המדינה לא יוכלו עוד
אותם גורמים אפיקורסים להמציא "שולחן ערוך חדש", ואילו הציבור הכללי
והמסורתי יאלץ לבחור בין הדרך היהודית האמיתית
לבין ההשקפה המבולבלת וההזויה, ובטוחני כי רובם של המסורתיים בישראל יבחרו בדרך
העולה בית אל כמו שבחרו בדרך הזו יהודים חילוניים רבים באירופה ובאמריקה בעבר
ובהווה, ולא פנו לרפורמה ולקונסרבטיביות. ברגעים הללו המשגיחים ימשיכו להיות יראי
שמים עם מתכון השגחה תורתי, דיני האשות ידיינו עפ"י תורת ישראל והגרים יהיו
רק שומרי תורה ומצוות. אבל העקשנות של הרבנים החרדים לא להודות כי הם הולכים בדרך
לא להם, וכי חמדנות הממון ה"ממלכתי" מביאה אותם לשותפות עם המהרסים בכרם
ישראל, היא הרועץ האנטי דתי האמיתי.
ובאשר לטענה כי הפרדת הדת מהמדינה תביא
ליציאת יהודים מכלל ישראל הרי שעדיף ש"תפוחים מקולקלים" יצאו מדת ישראל
מאשר הללו יקלקלו את כל כלל ישראל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.