סוף השבוע הקודם היה מטלטל ומצמית, וטוב שהיה כזה, אבל ראוי לחזור ולחדד לעצמנו את ההבדלים בינינו לבין הצד השני. בואו לא נתבלבל: ישראל לא משלמת מלגות לאסירים שפגעו בערבים. אמהות ישראליות לא מעודדות את בניהם להתפוצץ באוטובוסים או למות כשאהידים כשהם נכנסים במכוניתם בנערים וחיילים שמחכים להסעה. אין לנו, העם היהודי, אתוס כזה. זה לא מי שאנחנו. יש קבוצה קטנה (כחמישים צעירים) שעסוקה בטרור יהודי, אבל המערכת כולה, ודעת הקהל מתגייסת נגדה בכל הכוח.
כמה דקות לאחר שמחבל נכנס עם רכבו אתמול בעוצמה בישראליים שעמדו בתחנה ליד שילה, בירכה תנועת החמאס על המקרה ואף הסבירה כי הוא ״מתבקש״. אם היו בחירות היום בגדה, יש אפשרות לא מבוטלת שתנועת החמאס, שתומכת באלימות אכזרית, הייתה זוכה לרוב. גם הרשות הפלסטינית, שמתנגדת באופן פורמאלי לאלימות, מנציחה את הטרוריסטיים האכזריים ביותר בכיכרות ובתוכניות המשודרות בערוצי הטלוויזיה שבשליטתה. אפשר לנסות להסתתר מהאמת האיומה הזו, אבל היא תמיד תרים ראשה: יש הרבה מאוד פלסטיניים שתומכים בטרור. שמעודדים הריגת ישראלים.
גם חברי הכנסת הערבים נוהגים לגנות טרור פלסטיני בהסתייגויות, ומנסחים בדרך כלל הודעות כוללניות לפיהם הם נגד אלימות בשני הצדדים. וזה ככל הנראה ההבדל העמוק ביותר בינינו לבינם. כי כאשר יצא יהודי ורצח תינוק פלסטיני, רעשה הארץ. האדמה פה הזדעזעה. כולנו לא רק גינינו, אלא גם התביישנו. היינו מוכי הלם ויגון מהמעשה. בצד השני לעומת זאת, פיגועי דריסה ודקירה והשלכות של אבנים ובקבוקי תבערה, עוברים בשתיקה לסדר היום, כאילו לשרוף אישה שנוסעת ברכבה בירושלים או לדרוס ישראלי שעומד בתחנה הצרפתית או ליד שילה, יקדם במשהו את הפתרון לסכסוך. כמעט ללא יוצא מן הכלל, הישראליים מתעבים עד עמקי נשמתם את היהודי שרצח תינוק פלסטיני בכפר דומא. האם ניתן לומר את אותו הדבר על יחסם של הפלסטיניים לרוצחי משפחת פוגל?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.