אל תקרי פרומקייט אלא קרומקייט

מאת נירם יהושע

מעשה שהיה בערב שבת האחרון.
הגעתי לבית הכנסת להתפלל מנחה של ערב שבת. במהלך חזרת הש"ץ הגיע באיחור אברך, עטור זקן, חובש מגבעת ולבוש בחליפה, עם שני ילדיו הקטנים. בן בערך בגיל 5 וילדה בערך בגיל 4.

2)האברך שהיה לחוץ להתפלל החל באשרי ובתפילת שמונה עשרה. הילדה בת ה-4 התיישבה על אחד הכיסאות במקביל לאביה, ובשלב מסוים נעמדה על הכיסא והסתובבה כלפי אביה והסתכלה עליו. באיזשהו שלב, הרגל שלה נתקעה בתוך המושב של הכסא, והיא החלה לעשות קולות של כאב. האב המשיך להתפלל באדיקות, הילדה החלה לבכות, בהתחלה בכי מתון ולאחר מכן בכי צעקני שהסיט את כל מבטי המתפללים לעבר הילדה.
כל זה במהלך חזרת הש"ץ. האב לא הזיז את ראשו מהסידור, ומנקודת המבט שלי, לא הבנתי בדיוק מה מפריע לילדה.

3)ליד הילדה עמד בחור שגם כן לא ידע בדיוק מה קורה, אך בחור אחר מזווית אחרת קלט שהרגל של הילדה תקועה.
מיד הוא זינק מכיסאו ובא לחלץ את הילדה, זה לקח איזה דקה או שתיים, כשהילדה צורחת. בזמן הזה, האב עדיין ממשיך בתפילתו כאילו שום דבר לא קורה. רק כאשר הבחור הרים את הילדה מהכיסא, הוא צקצק בלשונו בחוסר נעימות (צה צה צה..), כשלא ברור אם מטריד אותו שהבת שלו הייתה תקועה או שבחור נגע בה להצילה.

4)הושיבו את הילדה על הכיסא והיא המשיכה לבכות. הבחור שלידה מזג לה כוס מים והיא נרגעה...
והאב עדיין מתפלל שמונה עשרה...

5)חשבתי לעצמי כיצד הבת האומללה הרגישה, כאשר היא הייתה במצוקה, בכתה וקראה לעזרה, ואביה שנמצא מולה ממש התעלם לגמרי ולא בא לעזרתה. דווקא אנשים זרים באו לעזרתה. איזה מן זיכרון נצרב בה?

6)ואז חשבתי על האב. מה עבר בראשו כל הזמן הזה?!?! האם הוא חשב על הגמרא שאומרת שאפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק את התפילה, או אפילו אם מלך ישראל שואל לשלומו, לא יפסיק ויענה לו? המקרה הראשון מדבר על מצב לא מסוכן (נחש שאינו ארסי) ובמקרה השני מדובר בעניין של כבוד, והרי מלך ישראל יודע שכאשר יהודי מתפלל אין להפריע לו.

7)התמונה הזו זעזעה אותי, כיצד אב יכול להתעלם מהבכי של ילדתו, על מנת שימשיך לכוון בתפילה. איזו מן תפילה זו? איזו מן עבודת ה' זו כאשר היא מתעלמת ממועקותיהם של בני אדם. האדיקות הדתית והרצון לדקדק בהלכות כוונת התפילה ואי הפסקתה, גרמו לאברך הזה לאבד את צלם האנוש שבאדם.

8)מבחינה הלכתית, במקרה כזה, בוודאי שאדם צריך להפסיק את תפילתו ולגשת לילדה, לעזור לה (אם אפשר בלי לדבר) ולחזור למקום תפילתו ולהתפלל. (יעוין למשל בילקו"י ס' קד, י-יב)

וכפי שניסח זאת בצורה נאה רבינו יוסף חיים: "כי הליכה בלבד בלא דיבור לא חשיבה הפסק, ורק דמפני הכבוד הוא אין ראוי שיפסיק באמצע תפלתו, ובהאי גוונא שהוא לצורך לית לן בה" (בא"ח פ' משפטים).

לסיכום: "לעולם יהיה אדם ירא שמיים". קודם כל שיהיה אדם! אח"כ ירא שמיים.

שבוע טוב,
נירם