רשימת הבלוגים שלי

יום ראשון, 9 באוגוסט 2015

"צהלי ורוני יושבת ציון"

פרשת עקב,  מפי מזכה הרבים הסופר הרב מנחם אזולאי שליט"א

"והיה עקב תשמעון את המשפטים" (ז, יב).
אין "והיה" אלא לשון שמחה, זו שמחה שמזומנת לישראל ב"עקב" – באחרית הימים. ומהי השמחה? כאשר  ישמעון "את המשפטים האלה", כאשר יעמדו על דברי תורה ויראו עומק הטוב שבהם, ואף החוקים שלכאורה אין בהם טעם, כולם משפטי יושר מאת ה', אז ימלא שחוק פיהם (ספר הפרשיות).

הכי קשה זה לשמוח. המניעות הכי גדולות בעולם זה על השמחה. זה לא בא לבד. צריך להיאבק על זה. עיקר המלחמה של האדם זה מלחמה בעצבות. אסור לתת לעצבות להשתלט עלינו. כל המלחמה של היצר הרע זה רק בשמחה.  הוא יעשה הכל שלא נהייה שמחים.
יש מליון סיבות להיות בעצבות. כל כך הרבה עובר על כל אחד ואחד בגוף, בנפש, אדם עובר כאלה נסיונות קשים ולא תמיד עומד בהם. אדם עובר כאלה עלבונות וכאלה בזיונות, קשה לו להישאר בשמחה.
אנחנו עדיין עבדים לתאוות שלנו, לתענוגות השקריים והדמיוניים שהעולם הזה מציע לנו וזה הדבר שהכי מרחיק אותנו מהשמחה, כי זה מרחיק אותנו מהשם.

להמשך כנסו כאן:


כל כך הרבה חסרונות וכל כך הרבה קשיים, אם זה בפרנסה, או בזיווג או בחינוך הילדים, או בריאות, אם לא מסתכלים על הכל בעיניים של אמונה, אז נשברים, אז איך יכולים להיות שמחים.
הכי קשה זה לשמוח. בן אדם יש לו נטיה טבעית כזאת, לפול לעצבות. למה אני עצוב? כי אני חומר, כי מגיע לי, כי לא הרגשתי היום בתפילה כלום. ולא הצלחתי, ולא הלך לי, והייתי אגואיסט, ומה שעשיתי לא יצא מספיק טוב, אני , שאני כזה מוצלח, לא עשיתי כל כך טוב אז אני נופל מזה.
יש לנו תמיד כל מיני תוכניות ולא תמיד התוכניות שלנו מצליחות, לא תמיד הרצונות שלנו מתממשים, ואנחנו לא יודעים על מי לכעוס ושוכחים שבעצם יש מישהו שהוא מכוון את כל העולם, הוא יודע נסתרות והוא זה שמכוון את הבריאה כולה. אז נכון, מה שקיבלנו זה לא בדיוק מה שרצינו אבל מי אמר שזה לא בדיוק מה שצריך? מי אמר שמה שאנחנו רוצים זה מה שצריך?
ה' רוצה שנמליך אותו בתוך העולם הזה. מלכות השם לא יכולה להישאר אי שם בשחקים, מלכות השם מגיעה לכל חלקי המציאות ויורדת עד לפרטים הכי קטנים ולמקומות הכי נמוכים. ה' רוצה שנרד פה לעולם החשוך הזה, עם כל הצרות, עם כל הבלבולים, עם כל הכשלונות, עם כל האכזבות, עם כל מה שקורה לנו, עם כל מה שקורה לילדים שלנו ונראה איך מפה אנחנו מנסים למרות הכלל להתרומם קצת, להרגיש משהו, להתחבר, להבין שהקב"ה הוא הכתובת לכל מה שחסר לך ולכל מה שעובר עליך, אין לך כתובת אחרת. הוא איתך בכל הנפילות והוא עוזר לך לקום.
הקב"ה לא ברא את העולם סתם. הוא ידע שאדם יחטא, הוא ידע שאנחנו לא יכולים לחיות בעוני, ולא יכולים לחיות במצוקה, ומה יהיה עם הילדים שלנו, והכל כל כך קשה מכל הכיוונים, הקב"ה ידע הכל, ובכל זאת הוא שם אותנו בכל המצבים האלה. למה? כדי שנדע  שה' איתנו. כדי שנרים אליו את הראש עם כל בעיה שמתעוררת אצלנו: ה' תעזור, ה' אני רחוק ממך, ה' אני לא מרגיש אותך, ומה יהיה איתי, אני רוצה לשמוע את הקולות האמיתיים, את הקול שלך. ומהו הקול האמיתי? זה הקול שאומר שכל העולם הזה הוא משל לנמשל. אנחנו לא נשארים פה לעולם. אחרי זה בא הנמשל.

הכי קל זה לשמוח. כי יש לי את ה'. אני רק נזכר בו, ואני שמח. אני יודע שהוא אוהב אותי והרי כשאוהבים מישהו, רוצים לעשות לו רק טוב. אני מתאמץ להסתכל על כל מה שקורה לי דרך משקפיים של אמונה ומזכיר לעצמי שכל מה שקורה, זה כי ככה השם רוצה. גם מה  שלא הולך לי, גם מה שמתקלקל פתאום ומשבש לי את כל התוכניות, הכל זה ה' עושה וזה הכי טוב בשבילי. אני משתדל לא להאשים, לא את עצמי ולא אחרים, אני מרבה להרים את הראש ומתאמץ לראות שהכל זה השם. וכשאני זוכה להגיד תודה באמצע "תיקון", בשיא הלחץ, כשלא רואים עדיין שום פתרון, ואני חוזר על התודה הזו כמה וכמה פעמים, ואפילו נכנס לחדר ועושה איזה ריקוד קטן לכבוד ה', אז אפילו שם אני מתחיל להרגיש את השמחה והרבה פעמים גם זוכה לראות את הישועה. טוב לי, אני מרים את הראש אל ה', רע לי אני מרים את הראש אל ה', אני בלעדיו לא יכול. לוקחים לי אותו ח"ו, אין לי חיים, אבל בעצם, אף אחד לא יכול לקחת לי אותו וזו השמחה הכי גדולה שיש לי.
כל אדם יש לו את המסלול שלו, עם הרבה תיקונים, עם הרבה דברים קשים, אבל דבר אחד חייבים לזכור: גם כשאתה בתוך החורבן הפרטי שלך, גם אז ה' משגיח עליך, ה' אף פעם לא עוזב אותך. יהודי חייב להתחזק בהרגשה שה' איתו כל רגע ורגע. גם ברגעים הכי קשים אסור לנו לשכוח שנישאר לנצח בנים אהובים של השם. "רק באבותיך חשק ה' לאהבה אותם ויבחר בזרעם אחריהם" (י,טו).

אין דבר שיכול לשמח יהודי יותר מאשר קירבת ה'. "ואני קירבת ה' לי טוב". מתחברים אל המעל ועם הכוח של המעל מתמודדים עם מה שנמצאים בו. הנפש שלנו נמצאת בתשוקה מתמדת למשהו שמעל, למשהו שלמעלה, לא למציאות שאני נמצא בה, אלא למציאות יותר גבוהה, שהיא בעצם תרומם אותי, ואם אני אגיע אליה אז הכל יהיה אחרת. מהי המציאות הזאת שהיא יותר עליונה? זה  הקדושה, והדבקות, והצדיקים, והקב"ה, והתורה הקדושה, והתפילה, כל הדברים הנפלאים שרוצים לזכות בהם. הכל נמצא קצת יותר גבוה מאתנו, לא הגענו לזה, זה נמצא מעל, לא אתנו, אבל כל העבודה זה שאפילו שאנחנו לא יכולים להגיע לזה, שננסה לתפוס משהו מזה, להרגיש את זה, לכסוף לזה, לקבל כוח מהאור הזה.
רבי יהודה הלוי נסע לארץ ישראל אחרי  הרבה כסופים של הרבה שנים ובדרך היתה סערה בים, וכולם היו מבוהלים, מטכסים עצות, מנסים לעשות משהו כדי שהאוניה לא תטבע אבל הוא בכלל לא נמצא שם. הוא לא דאג, הוא כתב שיר שנקרא "ים נזעף ונפשי תעלוז". איך זה שנפשי תעלוז כשיש כזו סערה והים נזעף? כי לקודש אני נוסע, לאלוקות אני נוסע, לדבר הכי גבוה ונפלא שיש בתוך ליבי פנימה ושצריך לצאת עוד יותר ועוד יותר לאור. זה החיבור הנפלא שיש לכל אחד בלב פנימה עם השם. כל אחד יש לו בחיים סערות, הרבה ימים סוערים, הרבה סערות פנימיות, ביננו לבין עצמנו, ביננו לבין הסביבה, ובמצב כזה אדם צריך לעשות משהו בשביל הנשמה שלו, בשביל האמת, מין מהלך של התרוממות הנפש אל הדבר שמעל. אנחנו צריכים לקבל כוח מהאור שהוא קצת יותר גבוה.
בשביל שנוכל לוותר על התאוות צריך שתהיה לנו חיות אחרת, חיות אמיתית, חיות מהשם. כשיהודי שמח, הוא יכול יותר בקלות להתגבר על היצרים שלו. השמחה היא חוד החנית במלחמה שלנו עם היצר. "חדוות ה' היא מעוזכם". "רבונו של עולם, תזכה אותי שכל החיות שלי  תהיה מהקדושה, מהתורה, מהמצוות, כי כל השאר רק מרחיק אותי ממך.

"כששני חסידי ברסלב משוחחים, כדאי לתחוב את הראש ביניהם ולהאזין", כך אמר רבי אבאל'ה, מגדולי חסידי ברסלב בדורות עברו. ועל מה כבר יכולים לדבר שני חסידים? על עבודת השם! כי עבודת השם היא משהו מאד מאד שמח. מרומם את הנפש.
יהודי חייב לאפשר לעצמו להיות עם השם. שיהיה לו זמן איכות עם בורא עולם. אם זה להגיע לבית הכנסת קצת לפני התפילה, אם זה להישאר אחריה בלי למהר, אם זה לצאת לשדה לכמה שעות, או למקומות הקדושים, אין תחליף למתיקות הזאת. אם יהודי לא מרגיש שהוא אוהב את ה', אם הוא לא מרגיש את הנועם של ה', אז העיקר חסר לו. יהודי צריך לחפש טעם אמיתי בעבודת ה'. אסור לו להתפשר. יש לנו דוגמא את רבי נתן, שנכספה נפשו להתדבק ביוצרו והוא חש צימאון עז לטעם אמיתי, פנימי, בעבודת ה'. בתוככי לבו הוא ידע שיש מתיקות ונעימות עצומה אצלו יתברך אך הרגיש כל כך רחוק ממנה. עד שפגש את רבינו הקדוש...
הנשמה של יהודי לא יכולה לשכון למטה בשקט, בלי איזשהו רצון להגיע למשהו עליון יותר. אנחנו תמיד מסתכלים אל הפסגה, ואחר כך רואים איפה שאנחנו נמצאים ואומרים, בסדר, יש לנו סבלנות, העיקר שיש לנו יעד, העיקר שאנחנו בכיוון.

אדם שמשרה אווירת שמחה בבית שלו, שום דבר לא יחסר להם לבני הבית כי כששמחים מרגישים הכי קרוב לה' וכשקרובים לה' לא חסר יותר כלום.
המשימה שלנו בעולם הזה היא להישאר בשמחה בכל מצב. עשיתי עבירה ח"ו? אני אעשה תשובה, אני אבקש מה' סליחה, אני אבקש שיעזור לי לעולם לא ליפול יותר לעבירה הזאת ואני אמשיך בשמחה. אדם צריך לשמוח, לשיר, להודות לה' תמיד, לפני שתגיע צרה ח"ו כי אם תשמח, תשיר, תודה לה', אז גם צרות לא יגיעו. אדם מתהלך בעולם עם פנים מאירות ושמחות, זה היישר כוח והשבח הכי גדול שאפשר לתת לבורא עולם..

"והיה עקב תשמעון". "והיה" זה לשון שמחה. בכל מקום בתורה ששם מופיעה המילה "והיה", זה בהקשר של שמחה. "עקב" לשון ענוה ונמיכות רוח, העקב זה החלק הכי נמוך בגוף האדם. שמחה ונמיכות רוח, שמחה וענווה, קשורות זו לזו בקשר מיוחד ורב פנים.
הביטול זה הכלי שמאפשר לנו לגלות במחשכים את האור הגדול. את הקשר העמוק עם השם יתברך שממתין לנו בתוך החושך, בעמקי ההסתרה. הביטול זו הרגשה פנימית, אמיתית ועמוקה, שהכל זה מתנת חינם, בלי שום זכות מצידנו, זה הכל חסד ורחמנות של בורא עולם. אי אפשר להתקרב אל ה' עם גאווה. "ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך" (ח,יד). שוברים אותנו, אבל רק טוב יוצא מזה. כשהלב נשבר, אז האור של ה' יכול לחדור אליו. כשהלב לא נשבר, אז אין עם מי לדבר, אז הוא לב אטום.
מהשבירות האלה מקבלים מדרגות חדשות. פתאום מסתכלים על החיים אחרת, פתאום לא אכפת לי מדברים, פתאום מה שפעם הרגיז אותי כבר לא מרגיז אותי, פתאום מתחברים אליך אבא, פתאום מתחילים לבכות, פתאום מרגישים את ה', פתאום  מרגישים ששווה לנו החיים.
אם יש ענווה יש שמחה, ויש עין טובה, וכל דבר שעושים עושים לכבוד ה'. אדם צריך להיות בעולם הזה אמצעי לגלוי אלוקות. שהוא יהיה כלום. שיראו אותו ככה, בענווה  ובשפלות, שיראו שהוא מייצג אלוקות. כשיראו אותו יגידו – יש  ה' בעולם. הוא לא יצטרך לדבר ולתת דרשות, גם לא ללכת ברחובות ולצעוק שבעס, הוא לא יהיה צריך להגיד שום מילה. יראו אדם שהוא לא גוף, לא גשמיות, שאין לו רצונות משלו רק לעשות רצון ה'. כשאני כלום אז לא כל כך אכפת לי מה אומרים עלי ומה חושבים עלי, זו מדרגה של לא להיות נצרך לבריות. לא נצרך למצוא חן בפני אף אחד כדי לקבל ממנו כבוד, או פרנסה, או חיוכים, כי אני יודע שהכל זה מה'. לבטל את היישות זו עבודה מאד קשה, זו עבודה לכל החיים, אך אין שמחה גדולה יותר מזה שיודעים שאין כאן, כלום, רק ה'.
יש אמת ויש אמת לאמיתה. ומהי האמת לאמיתה? שאין יאוש. שאפשר מהמקומות הכי נמוכים, מהעקב ממש, דוקא משם אפשר להתקרב אל השם. כי ההתרחקות בשביל ההתקרבות, והמניעות בשביל החשק. ובכל הנפילות והירידות יש השם יתברך. וכשיש השם יתברך יש שמחה

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.