רשימת הבלוגים שלי

יום ראשון, 16 באוגוסט 2015

לגב' סיון רהב מאיר - לא חלם אלא רשעות של יחיד מבני ברק היא זו שמנעה את תיקון חוק השבות

מאת סיוון רהב מאיר

האגדה הידועה על חלם מספרת שחכמי העיר התכנסו לדון בבעיה דחופה. בגשר שמוביל לעיר יש חור, וכל מי שעובר שם נופל לתהום ונפצע. תוך זמן קצר מצאו חכמי חלם פתרון: לבנות מתחת לגשר בית חולים.

הדיון ה"סוער" השבוע בישראל על הגיור, היה בעצם דיון על איזה סוג של בית חולים להקים מתחת לגשר, קצת יותר מקל או קצת יותר מחמיר. זה הכול. אולי בגלל החום הטונים קצת עלו, אבל הדיון היה אותו דיון מוכר שמתנהל כבר זמן רב בתוך הציונות הדתית, וגם בינה לבין העולם החרדי. שמענו רק קולות דתיים השבוע, וקול אחד לא נשמע: קולם של המועמדים הפוטנציאליים לגיור. איפה הם? מאיפה הנחת היסוד שהם כל כך מחכים להתגייר? האם אנחנו לא מזלזלים זלזול כפול – גם בהם וגם בגיור – כשאנחנו מדמים זאת להליך מהיר של מעבר בין חברה סלולרית אחת לשנייה?

והחור בגשר, שעליו לא מעזים לדבר, הוא חוק השבות. זה הסיפור האמיתי. במקום להקים בית דין לעולים עתידיים, צריך לשאול שאלות נוקבות על עצם עלייתם. חוק השבות נחשב לחוק מכונן. פרה קדושה. פעם תכליתו הייתה להביא לקיבוץ גלויות ולפתוח את שערי הארץ ליהודים שנרדפו. היום, כשהמציאות השתנתה, צריך לבדוק אותו באופן מפוכח: נאמר שברוסיה חי סבא יהודי, שנישא לגויה. נולדה להם בת גויה, שנישאה לרוסי נוצרי, והביאה לעולם בת נוצרייה. על פי חוק השבות אותה נכדה יכולה לעלות ארצה גם אם אותו סבא יהודי כלל לא עולה, אלא נפטר מזמן ברוסיה. ייתכן שהיא מעולם לא פגשה אותו, וגם לא שמעה על יהדותה עד ששליחי הסוכנות סיפרו לה על "סעיף הנכד".

החוק הוא מעין שיקוף לחוקי נירנברג. מי שנרדף על ידי הנאצים – יכול להיכנס בשערי הארץ. "אם הוא היה מספיק טוב כדי למות במחנות, הוא מספיק טוב כדי לעלות לישראל", אמר אז המחוקק הישראלי, בצדק. הפרוטוקולים של הכנסת מלמדים שבעבר העזו כמה פוליטיקאים (ציפי לבני, הרב מיכאל מלכיאור, אופיר פינס) להגיד בקול רם שצריך לפחות לדון מחדש ב"סעיף הנכד". השבוע לא היה אחד כזה. הנושא כלל לא על הפרק. שמעתי רק שני קולות שהעלו לאחרונה דרישה כזו. הרב הראשי דוד לאו קרא לשינוי החוק וסיפר על "סבא שקבור בגרמניה, ובגללו עלו 78 נפשות, כולם לא יהודים. אשתו, ילדיו ונכדיו, שקיבלו כולם סל קליטה ואת כל הזכויות". הרב חיים נבון, רב צעיר מהעיר מודיעין, כתב: "כל עוד חוק השבות מזמין לארץ גויים גמורים שאין להם שום קשר ליהדות או עניין בה, מלבד העובדה הביוגרפית שסבא שלהם היה יהודי – על כל גוי שיתגייר יגיעו לארץ עשרה חדשים".

צלצלתי השבוע ליו"ר הסוכנות, נתן שרנסקי. שאלתי כמה מבין העולים ארצה אינם יהודים על פי ההלכה. הוא העריך שמדובר על כחמישים אחוז מעולי ברית המועצות וכעשרה אחוזים משאר העולים. "אז אולי זה לא הוגן להעלות לכאן רבבות של לא יהודים?", שאלתי, "אולי זו כבר לא עלייה אלא הגירה? הרי לא מדובר בנתן שרנסקים שיושבים שם ברוסיה". "אם את מתכוונת שכבר לא יושבים עשר שנים בכלא כמוני כדי לעלות – את צודקת, ברוך השם", הוא צחק, "היום אפשר לעלות בחופשיות. על זה נלחמתי".

אבל לגעת בחוק השבות הוא לא רוצה. "תראי איך כל דבר קטן הופך אצלנו לפוליטי. יש מפלגות, יש ארגונים בינלאומיים, יש את יהדות העולם. אם נתחיל לגעת בחוק השבות, אני לא יודע איפה זה ייגמר".

טוב, יותר קל להמשיך ולהתקוטט על גיור.

חיים שאולזון מעיר:
ככל הנראה חסר לך משהו בהיסטוריה, מי הוא זה ואיזהו אשר מנע את התיקון בחוק השבות כשיכלו לתקן, לא אחר ממי שהיה גר בגבעת הישיבה בפונוביז' ולחם באדמו"ר מניו יורק שראה כבר אז את החורבן הזה ותבע את תיקון החוק, והחילונים לא היו צריכים למנוע זאת, אחד ויחיד מבני ברק הוא זה שעשה הכל שלא יתקנו הוא לא יכל לקבל שיעבור תיקון בזכותו של מי שהתכוון לשם שמים
משה גפני במשך של עשרים שנה שם רגליים בכל עת שיכלו לתקן את החוק עד כדי שבכלל לא תובעים זאת בהסכמים הקואליציונים, הנושא הזה זז הצידה בגלל לחץ מי שמכונים 'חרדים' שהעדיפו התבוללות על פני תיקון בחוק שתבע אותו אדמו"ר

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.