אני לא מכיר את אמיר פיי גוטמן, אבל המקרה הטראגי והאירוני להחריד שלו יכול
ללמד אותנו דבר אחד, קטן אבל ענק: אין לדעת מתי יכולה להיות הנשימה
האחרונה שלנו, של היקרים לנו, של כל מי שבחיים שלנו. רגע אחד אנחנו יכולים
לחגוג את החיים ושניה לאחר מכן - לא להיות יותר בחיים. אז תגידו לאנשים
בחיים שלכם שאתם אוהבים אותם. תוותרו על הריבים, על הטינה, על האינטריגות,
על להיות צודקים בכל מחיר. אל תבזבזו זמן מיותר בלשנוא, בלהתעצבן, בלהתלונן
על דברים שלא ניתן לשנות. תודו שאתם מצטערים, שהייתם לא בסדר. תרימו טלפון
למישהו שאתם מתגעגעים אליו ופשוט תגידו לו את זה, בלי לחשוב בכלל מה תשמעו
ממנו בחזרה. תסלחו לאקסית שלכם, תנו חיבוק לסבתא שלכם, תחייכו ללקוח
המעצבן במסעדה שכל היום מתלונן. תהיו פתוחים לאהבה. כולנו מתישהו נמות, אבל
עד שזה יקרה – רק חלק קטן מאיתנו באמת יספיק לחיות. ודבר אחרון, למות
כשהצלת קרובת משפחה ממוות? אין בעיני דרך אצילית מזו ללכת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
שים לב: רק חברים בבלוג הזה יכולים לפרסם תגובה.